מרגריטה צ'רניאק בולוטוב ז"ל

היו בבית שלנו סיפורים שרק אני ידעתי. אז לא הבנתי את זה.

חשבתי שכך זה עובד בכל משפחה — כולם יושבים ושומעים, כולם מכירים את אותם הסיפורים. רק אחרי שסבתא שלנו הלכה התברר לי שאמי ודודתי לא שמעו כמעט דבר. הן גדלו מבלי לדעת מה משמעות היותן יהודיות, בתוך שתיקה שנועדה להגן עליהן. וכך גם רבים מניצולי השואה — עטפו את ילדיהם בשקט, מתוך אהבה.

 

ואותה שתיקה נפערה מולי. הנכדה הבכורה.

ומרגע שנפתחה, היא כבר לא נסגרה. היא רצתה שאדע הכול — מי היו האנשים, מה קרה ומתי, איך נראה המקום שממנו באנו. גם כשכוחותיה תמו, מחשבתה נותרה בהירה, והיא הוסיפה למסור לי פרט אחר פרט, כמי שמנסה להקדים את הזמן.

 

היום אני מבינה שזו לא הייתה סתם שיחה בין סבתא לנכדה. זו הייתה העברה. היא נתנה לי דבר שהיה עליה לשמור, ולא היה לה עוד למי למסור.

אולי גם ראתה בי משהו. אולי הבינה לפני כולם שאני זו שתלך אחר כך לחפש.

 

אמרתי לה גם שאכתוב. שהסיפור הזה לא ייעצר איתנו. שאני ואחי לאון נמשיך לספר את סיפורה. היא לא הספיקה לראות את זה קורה, וזה כאב שאני נושאת. אבל דבר שנמסר לא מתבטל כשמי שמסר אותו כבר איננו.

​

לכן, האתר הזה מוקדש לה.

לא כי היא הראתה לי איך מחפשים — היא לא ידעה דבר על ארכיונים ועל מאגרים. אלא כי בלעדיה לא היה לי מושג אחרי מי לחפש. כל שם שאני מקלידה, כל בקשה שאני שולחת, כל תעודה שנפתחת מולי — כולם נשענים על משפט שיצא פעם מפיה.

ויש רגעים, בתוך שעות ארוכות של חיפוש, שבהם משהו מתגלה בלי הסבר. אני מעדיפה לחשוב שזו היא.

אני יודעת שעבורה המשפט "לזכור ולא לשכוח" לא היה סיסמה בלבד, אלא צוואה לדורות הבאים.

 

האתר הזה הוא הנצחה לזכרה — כדי שכל מי שירצה להבין מי הוא ומאין בא יוכל לחפש את שורשיו ולהעביר אותם הלאה, לדורות הבאים.

 

יהי זכרה ברוך.

05/12/1934 - 07/03/2019