בלוג
13 באוגוסט 2026
מצאתי תמונה של קרוב משפחה שחיפשתי שנים - שמעתי עליו סיפורים כל חיי. ידעתי מתי נולד, ידעתי את שמה של אשתו, ידעתי מי היה בנם.
שמו הופיע שוב ושוב בסיפורי המשפחה, במסמכים וברשומות שאספתי לאורך השנים — ובכל זאת, דבר אחד לא ידעתי: כיצד נראו פניו.
מבין כל ילדיו של לייב זאקסון היו חסרות לי תמונותיהם של שניים בלבד: דורה, האחות, ובוריס, האח. עשרים ושש שנים הפרידו בין אחים שלא ידעתי כיצד נראו פניהם — פער כמעט בלתי נתפס בין אח לאחות.
את פניה של דורה אינני מכירה עד היום.
את פניו של בוריס לא הכרתי עד לא מזמן.
חיפשתי אחריו בכל מקום שיכולתי לחשוב עליו. ניסיתי לאסוף כל פיסת מידע שנותרה ממנו: מתי נפטר? היכן נקבר? מה עלה בגורלה של אשתו? כיצד עברו את שנות המלחמה, וכיצד הצליחו לשרוד אותן?
אך בוריס כמו נעלם מתוך התיעוד.
שנה אחר שנה חזרתי אל שמו, פתחתי מאגרים, עברתי על מסמכים, חיפשתי בארכיונים — ושוב נשארתי מול אותו חלל.
בתוך אין ספור התמונות הישנות של המשפחה, בין פנים שכבר למדתי לזהות גם כשהיו דהויות וכמעט מחוקות, לא נמצאה אפילו תמונה אחת שלו.
כאשר התחלתי לכתוב את הפרק המוקדש לו בספר שלי, הרגשתי שאינני יכולה להסתפק עוד במה שכבר ידעתי. החלטתי לחזור אל החיפוש ולנסות פעם נוספת.
ידעתי שאת שנותיו האחרונות חי במוסקבה, ולכן הפעם מיקדתי שם את החיפושים.
ואז מצאתי את מקום קבורתו.
ואחריו - את תצלום המצבה.
ועליה - תמונה.
אחרי שנים שבהן היה עבורי שם בלבד, כמה תאריכים ושברי סיפורים משפחתיים, הוא הופיע לפתע מולי.
פניו של בוריס.
ישבתי מול המסך זמן ארוך והבטתי בו. ברגע אחד הבנתי שאני רואה פנים שאיש מבני משפחתי לא ראה כבר עשרות שנים.
זו הייתה תחושה שקשה להסביר.
לראשונה בחיי ידעתי כיצד נראה האדם שעליו שמעתי מאז ילדותי. ולצדו ראיתי גם את אשתו.
ומיד חשבתי על סבתא שלי.
היא הכירה אותו היטב. בצעירותה הייתה נוסעת פעמים רבות למוסקבה אל הדוד הדודה. היא ישבה איתם, דיברה איתם, הכירה את קולם, את תנועותיהם, את פניהם. הם היו חלק ממשי מחייה — לא שמות במסמך ולא דמויות בתצלום ישן.
ובכל זאת, לא נשארה ברשותה אפילו תמונה אחת שלו.
שנים רבות חלפו מאז ראתה אותו בפעם האחרונה.
וכשישבתי מול התצלום שמצאתי, לא יכולתי שלא לחשוב כמה הייתי רוצה שתהיה לידי באותו רגע. הלוואי, הלוואי שיכולתי להראות לה את פניו כפי שהתגלו לי עכשיו, שנים אחר כך, מתוך מקום שלא ידעה שקיים.
יש רגעים במחקר המשפחתי שבהם נדמה שהזמן נפתח לרגע.
אדם שחיפשת במשך שנים, אדם שהתקיים עבורך רק בשם, בתאריך לידה, בקשרי משפחה ובמעט הסיפורים שנשמרו עליו — מקבל פתאום פנים.
והמרחק שבין העבר להווה מצטמצם באחת.
באותו רגע בוריס כבר לא היה רק שם בעץ המשפחה שלי. לא עוד שורה ברשומה, לא עוד אח חסר בתצלומי המשפחה.
הוא היה אדם.
היו לו עיניים, הבעה, פנים שאפשר להתעכב עליהן ולנסות למצוא בהן משהו מוכר.
אולי את סבתא.
אולי משהו שעבר במשפחה מדור לדור, מבלי שאיש מאיתנו ידע לתת לו שם.
ישבתי מול התמונה ולא רציתי לסגור אותה.
אחרי כל כך הרבה שנים של חיפוש, נדמה היה לי שלרגע אחד קטן מצאתי לא רק תצלום — אלא השבתי אדם אל תוך הזיכרון המשפחתי.
ואולי דווקא אז הבנתי, בעוצמה שלא הכרתי קודם, מדוע אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים.
לפעמים היא שווה הרבה יותר.
אתמול ישבתי לכתוב פרק בספר שלי...
מיכאל - מכל האנשים במשפחה שלי, הוא כמעט היחיד שלא הייתי צריכה לחפש עליו דבר. הוא היה מדען בעל שם, אדם שעליו תמיד סיפרו במשפחה, ושעליו קיים אינספור מידע ברשת. הוא לא היה רק גאווה משפחתית — הוא היה גם חלק מהגאווה המדעית של ברית המועצות.
הוא התחיל את דרכו כמהנדס בפיתוח נשק, ובשלהי הקריירה שלו פיתח טלסקופ רדיו חללי, הראשון מסוגו בעולם באותה תקופה, שנועד למפות את שביל החלב.
אבל דווקא היום, כשכתבתי עליו, חשבתי על דבר אחר...
הוא נפטר בשנת 2003.
ואני הייתי אז בת 12.
לא ילדה קטנה. ילדה שבגיל בו יכולתי לשבת מולו, לשאול, להקשיב, לנסות להכיר את האדם שמאחורי כל הסיפורים...
אבל לא זכיתי.
לא פגשתי אותו. לא הכרת י אותו. והוא נשאר עבורי דמות מתוך זיכרונות משפחתיים — אדם שהיה חלק מהמשפחה שלי, אך מעולם לא הספקתי להפוך אותו לזיכרון אישי.
אולי בגלל זה כואב לי כל כך לכתוב עליו עכשיו בספר שלי - כי ככל שאני כותבת, אני מבינה עד כמה גדולה הייתה ההזדמנות שהחמצתי.
ולפעמים, רק שנים אחרי, אנחנו מבינים כמה רצינו להכיר אדם שכבר איננו.
7 באוגוסט 2026